200 שיחות עם אנשים שרצו להקים סטארטאפ ולא עשו את זה.
לא בגלל שאין להם יכולת, בגלל שלא ידעו מה עוצר אותם.
חמישה דפוסים חוזרים על עצמם בכל שיחה שנייה. כולם נשמעים שונים. כולם אותו הדבר. מה שלמדתי לא מופיע באף קורס יזמות – הוא מופיע רק כשיושבים מול מספיק אנשים ומקשיבים באמת.
יש שיחה שאני מכירה בעל פה.
היא מתחילה אחרת כל פעם לפעמים עם רעיון טכנולוגי, לפעמים עם תסכול מהארגון, לפעמים עם "יש לי משהו שחושב עליו כבר שנה."
אבל היא תמיד מסתיימת באותו המקום.
"אני לא בטוח שזה הזמן הנכון."
אחרי 200 שיחות כאלה, אני יודעת דבר אחד בוודאות: הזמן הנכון לא מגיע לבד.
הדפוס הראשון: הרעיון שמחכה לגרסה מושלמת של עצמו
הם מתארים רעיון חכם, מפורט.
ואז אני שואלת "מתי התחלת לחשוב על זה?" והתשובה היא תמיד: "כמה שנים."
כמה שנים של חשיבה, של המתנה שמשהו יהיה מוכן מספיק.
מוכן מספיק לא בא. זו לא עצלות. זו פסיכולוגיה של זהות/
מי שהשקיע שנים בלחשוב על רעיון יצר זיקה כל כך עמוקה אליו, שכל פגיעה ברעיון מרגישה כפגיעה בו עצמו.
לצאת לדרך זה להסתכן שהגרסה האמיתית של הרעיון תהיה פחות טובה מהגרסה בראש.
אז הרעיון נשאר שם. שלם ומוגן.
הדפוס השני: הסביבה שתמיד צריכה להיות קצת יותר בשלה
"השוק עוד לא מוכן." "עוד שנה-שנתיים זה יהיה הרגע הנכון." "יש עכשיו יותר מדי אי-ודאות."
כשאני שומעת את המשפטים האלה אחרי 200 שיחות, אני כבר לא שואלת על השוק' אני שואלת על מה שמתרחש בפנים.
כי השוק תמיד יהיה קצת לא בשל. תמיד תהיה אי-ודאות. תמיד יהיה עוד רבעון שכדאי לחכות לו.
ה"הסביבה לא מוכנה" הוא תרגום של "אני לא מוכן" בשפה שנשמעת יותר הגיונית ופחות מפחידה.
הדפוס השלישי: השותף שצריך למצוא לפני שאפשר להתחיל
"ברגע שאמצא את השותף הנכון אצא לדרך."
זה הדפוס שמסקרן אותי הכי הרבה, כי הוא נשמע כמו תכנון נכון.
ובמובן מסוים הוא כן.
אבל בשיחות האלה, חיפוש השותף לסטארטאפ לא באמת התחיל. הוא קיים כרעיון "אני מחפש" ,מבלי שנעשתה פעולה ממשית אחת לקדם אותו.
השותף הפך לתנאי שמאפשר לא לנוע.
לא בגלל שהשותף לא נחוץ, בגלל שחיפוש שותף אמיתי דורש לחשוף את הרעיון, לשים אותו בפני אנשים, להסתכן בשיפוט.
וזה, יותר מכל דבר אחר, הוא מה שקשה.
הדפוס הרביעי: ה"עוד קצת" שלא מסתיים
עוד קורס. עוד ספר. עוד פגישת ייעוץ. עוד אימות של הרעיון.
אחרי מספיק שיחות אני מזהה את זה מהר. יש הבדל בין מישהו שרוכש ידע כדי לפעול לבין מישהו שרוכש ידע כדי להרגיש שהוא מתקדם מבלי להסתכן בפעולה עצמה.
הרכישה מרגישה כמו תנועה. אבל היא תחליף לתנועה.
ה"עוד קצת" הוא מנגנון מגן מתוחכם. קשה להגיד לו לא, כי הוא תמיד נשמע כמו אחריות.
הדפוס החמישי והכי כואב: "אני לא בטוח שאני סוג האדם הזה"
זה הדפוס שמופיע בשיחה האחרונה, אחרי שמיציתי את כולם.
לא "הרעיון לא טוב." לא "הזמן לא נכון." אלא, "אני לא בטוח שאני מהסוג שמצליח בזה."
וזה כבר לא שאלה על הסביבה. זו שאלה על זהות.
מה שלמדתי הוא שאנשים שמגיעים לשאלה הזו לא צריכים עוד מידע על השוק.
הם צריכים מידע על עצמם.
על ה-Founder DNA שלהם. על מה הם מביאים שאחרים לא מביאים, ועל מה יהיה קשה להם ולמה.
לא "כן" או "לא" ליזמות – מפה.
מה 200 השיחות לימדו אותי על הצעד הראשון האמיתי בהקמת סטארטאפ
כל חמשת הדפוסים נראים שונים מבחוץ. מבפנים הם אותו הדבר: היעדר מידע אמיתי על עצמך.
לא מידע על השוק. לא אימות של הרעיון. לא שותף. מידע על מי אתה כמייסד: מה מניע אותך, מה עוצר אותך ואיזה מבנה יזמי מתאים לך.
בלי המידע הזה, הדפוסים ממשיכים. הרעיון נשאר בראש. הזמן הנכון לא מגיע.
עם המידע הזה ,משהו משתנה. לא נעלמת הפחד. מתבהרת השאלה האמיתית.
כשהתשובה לא "האם לצאת לדרך", אלא "מי אתה בדרך"
ב-SparkFounder Lab בנינו את הפלטפורמה כדי לענות על השאלה שעצרה את כל 200 האנשים האלה.
ה-Evaluate Engine לא שואל אם יש לך רעיון טוב. הוא שואל מי אתה:
- מה ה-Founder DNA שלך: הדפוסים הקוגניטיביים שמניעים אותך ומה שמאט אותך
- מה סגנון קבלת ההחלטות שלך תחת לחץ ואיך זה ישפיע על כל החלטה קריטית
- איזה שותף תצטרך ולמה הכימיה לבד לא תספיק
- איפה יש לך יתרון שאתה לא רואה בעצמך ואיפה יש חוסר שישפיע אם לא תדע אותו מראש
- כי הצעד הראשון האמיתי בהקמת סטארטאפ אינו אימות שוק. הוא לדעת מי אתה לפני שאתה מייסד כלום.
רוצה לדעת מה עוצר אותך ואם אתה בנוי למסע היזמי?
